ניכוי הוצאות לשכיר

בס”ד

העיקרון הטמון ביסודו של סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א-1961 הוא התרת הוצאות “שיצאו כולן ביצור הכנסתו…” של אדם, זולת אם היו הגבלות ספציפיות מכוח החוק. [למשל תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות), התשל”ב-1972 שם יש הגבלה כמו נסיעות לחו”ל וכדומה]. כלומר, לכאורה אין מניעה שאדם בעל הכנסת עבודה, ינכה הוצאות שהוציא בייצור הכנסתו. חשוב להדגיש כי אמירה זו מכוונת להוצאותיהם של העובדים השכירים עצמם ליצור הכנסתם הם ולא בהוצאות שהוציא העובד עבור מעבידו, ומוחזרות לו על ידי המעביד.

באשר להוצאות העובד עצמו, ההוצאה תותר בניכוי מהכנסת העבודה, בשתי הסתייגויות מובנות:

1. השכיר הוכיח כי מדובר בהוצאה בייצור הכנסה על פי העקרונות הכלליים המותווים בפסיקה.

2. אין כל מגבלה חוקית המונעת התרת הוצאה מסוימת.

אין ולא הייתה כל עמדה השוללת מלכתחילה הוצאות בייצור הכנסה לשכירים, מעצם היותם שכירים.

בנוגע להשתלמות מקצועית ולימודים או קורסים שהם על חשבון העובד, צריך לבחון אם מדובר בהוצאות שאפשר לסווג בתבנית של שמירה על מקור ההכנסה – “שמירה על הקיים”. הכוונה היא לעובדים שכירים במקצועות המחייבים עדכון מתמיד של ידע ושמירת רמה מקצועית קבועה – שמירה על הון אנושי.

גישה זו מעוגנת גם בפסיקה. עם זאת חשוב להדגיש כי פסקי הדין מבחינים בין סוגי ההוצאות, ומייחדים כאמור את התרת ההוצאות למקרים שבהם מדובר באופן מובהק בהוצאות המהוות שמירה על הקיים, להבדיל מהוצאות המעניקות למוציא (שכיר או עצמאי) יתרון מתמיד, נכס שלא היה לו קודם.